Skip to content

Author: Arie Krampf

Dr. Arie Krampf is a senior lecturer at the School for Government and Society at the Academic College of Tel Aviv Yaffo and a lecturer at Hebrew University. Arie holds a PhD. from Cohn Institute for the History and Philosophy of Science, Tel Aviv University. He was a postdoc at “The KFG The Transformative Power of Europe” at Free University Berlin, the Max Planck Institute for the History of Science, Berlin, and the Davis Institute for International Studies at the Hebrew University, Jerusalem. Arie has published in top-ranked journals such as International Studies Quarterly, Journal of Institutional Economics, Journal of European Integration, Israel Studies, Israel Affairs, Science in context and other. Arie is a member in the board of the Israeli Association for International Studies (IAIS) and a member of the board the Israeli Association for the Study of European Integration (IASEI).

החדשות הטובות: המעבר ל”אנטי-צמיחה” הוא עניין של זמן. אלה גם החדשות הרעות

[פוסט זה הוא גרסה ארוכה של מאמר שפורסם ב”תלם אונליין“]]

בסופו של דבר ה”אנטי-צמיחה” – הגישה הנדונה בהרחבה בספר זה – תהפוך למיינסטרים. ככל שחולף הזמן, מתחוור שהגישות האחרות להתמודדות עם משבר האקלים – טכנולוגיות ירוקות, מיסוי נזקים סביבתיים ו”צמיחה כלכלית ירוקה” – לא יצליחו לשַטֵח מהר מספיק את עקומת הזיהום ולשנות את מגמת ההתחממות הגלובלית. כך שכל פתרון למשבר האקלים חייב יהיה לכלול מרכיב מהותי של אנטי-צמיחה (מתרגמי הספר בחרו ב”כלכלת היציבות” כחלופה ל- Degrowthאבל אני בכל זאת אדבק כאן ב”אנטי-צמיחה”).

הגעתי לספרו של ג’ייסון היקל, פחות זה יותר,עם דעה קדומה בנוגע לַהתמודדות עם משבר האקלים. כמוהו, גם אני סבור שללא שינוי מהותי בדפוסי הייצור והצריכה, ולכן גם בדפוסי ההשקעה, ניהול הכסף וניהול כוח העבודה, אי אפשר יהיה להתמודד עם המשבר. בפרט אני סבור שפתרונות השוק ואפילו תוכניות בנוסח “גרין ניו-דיל” לא ישיגו את השינוי הדרוש. אבל ישנן שאלות מרכזיות שעדיין פתוחות מבחינתי: מתי המעבר לאנטי-צמיחה יקרה; מה יהיו האמצעים הכלכליים שבעזרתם יושג שינוי זה ומה יהיה מחירם החברתי; ואילו השפעות יהיו לכך על המשטר הפוליטי שבו אנו חיים. על השאלות האלה חיפשתי תשובות בספרו של היקל.

פחות זה יותר שייך לתת-סוגה של ספרי עיון המציגים היסטוריה ארוכת טווח של המשטר הקפיטליסטי המבקשת ללמד אותנו משהו על פגמיו בהווה. היא עושה זאת באמצעות זיהוי הכוחות המניעים את המשטר הקפיטליסטי מקדמת דנא והצבעה על הנקודה שבה הדברים התחילו להשתבש. נמנים עם הסוגה הזאת, בין היתר, הקפיטל של מרקס, הקפיטל במאה העשרים של תומאס פיקטי, חוב: 5,000 השנים הראשונות של דיוויד גרייבר, והתמורה הגדולה של קרל פולני. בניגוד למרקס, פיקטי ופולני, כולם כלכלנים, ובדומה לגרייבר, היקל הוא אנתרופולוג, שמציג בספר ניתוח פילוסופי-אנתרופולוגי של אופן ההוויה של האדם בעולם הקפיטליסטי; כיצד התגבש אופן הוויה זה במהלך ההיסטוריה; [I1] ולבסוף, כיצד – אולי – נוכל לשנות אותו.

* *  *

שאלת היסוד ששואלים היסטוריונים של הקפיטליזם היא מה מהותו של המשטר הקפיטליסטי, מהו אותו עיקרון מארגן שמאפשר לנו להסביר את ההיסטוריה שלו. מבחינת היקל, מהותו של המשטר הקפיטליסטי איננה כלכלת השוק, איננה כלכלת האשראי, ואפילו לא השאיפה לרווחיות של פירמות; ממהותו של המשטר הקפיטליסטי שהוא דורש צמיחה כלכלית =בלתי פוסקת – הרחבה מתמדת של הייצור, הצריכה וההשקעה– וזאת  כדי לשמור על יציבותו. הפסקת הצמיחה או אפילו האטה שלה תוביל למשבר ואף לקריסה. השאיפה הזאת לצמיחה מתמדת – “חוק הברזל של ההון”, מכנה זאת היקל – אפיינה לאורך השנים הן את הימין הכלכלי והן את השמאל החברתי, שכן “פוליטיקאים משמאל ומימין אמנם מתווכחים כיצד לחלק את הפירות, אבל בכל הקשור לחובת הגידול הם מאוחדים בדעותיהם”.

רעיון הצמיחה, או מוטב לומר אידיאולוגית הצמיחה, הוא כוח היסטורי המספק את ההצדקה להעמקה מתמדת של ההפרדה בין האנושי והטבעי, וזאת כדי להפוך את שניהם לגורמי ייצור הניתנים למיצוי כלכלי במסגרת תהליך הצבר ההון. תהליכים אלו דורשים גישה לשני גורמי ייצור עיקריים – משאבים טבעיים וכוח עבודה (ובשלב יותר מאוחר גם הון). דא עקא שהגישה אליהם איננה תמיד פשוטה ומיידית, בשל חסמים טכניים, גאוגרפיים, חברתיים או פוליטיים. כוחות השוק כשלעצמם אינם יכולים להביא להסרה של החסמים הללו. אידיאולוגיית הצמיחה היא אותו כוח היסטורי שמתבטא בהתגברות עליהם, באמצעים שאינם חלק מכוחות השוק: כפייה, כיבוש, שינויי חקיקה ועוד.

לכל אורך ההיסטוריה של הקפיטליזם, הסרת החסמים היתה כרוכה תמיד בשינוי היחסים בין ההון, בני האדם והטבע. בפרט, תהליך התפתחות הקפיטליזם היה מלווה למן הרגע הראשון בהיפרדות בני האדם מהטבע – נקודה שהיקל עומד עליה בהרחבה. היפרדות זו היא שאפשרה למעשה את ההפיכה של שניהם גם יחד לגורמי ייצור: בני האדם הפכו לכוח עבודה; הטבע נפרט למשאביו. ההיגיון הפנימי של הקפיטליזם דרש מיצוי של שניהם באופן כמה שיותר זול ויעיל. ודוק, תהליך הפיכתם לגורמי ייצור הזה לא היה “טבעי והכרחי”, כפי שגורסת ההיסטוריה הליברלית של הקפיטליזם, והוא בוודאי לא התרחש באופן הדרגתי ושליו. הוא היה אלים “כמו מלחמה”. “הקפיטליזם צמח בעזרת אלימות מאורגנת”, כותב היקל, “גרימת התרוששות מכוונת של המוני אנשים, והרס שיטתי של כלכלות הקיום שהתבססו על הספקה עצמית”.

 * * *

היקל מתחיל את הסיפור שלו לפני כאלף שנה. התקיימו אז מסגרות קהילתיות-פוליטיות קטנות שהתבססו על ייצור עצמי, אשר מילא את כל צורכיהם, והן ניהלו יחסים בעלי אופי הדדי עם הטבע. עיקרון ההדדיות גורס שהאדם לא לוקח מן הטבע יותר מאשר הטבע מסוגל לתת וכי האדם גם מחזיר לטבע כדי לאפשר לו לשקם את עצמו. ממש כמו במקרה של יחסים בין בני אדם. עיקרון ההדדיות תואם כלכלות קיום (subsistence economies) טרום-קפיטליסטיות, שבהן המטרה היא ייצור של צרכי קיום בסיסיים. זאת בניגוד להגיון הקפיטליסטי הכולל את הציווי “קחו יותר משאתם נותנים בתמורה”.

התיאור האידילי הזה יגרום ודאי לחלק מהקוראים לנוע בחוסר נוחות. סטודנטים לכלכלה יפטירו בידענות ש”תמיד הרי היו שווקים!”, סטודנטים לסוציולוגיה יסננו בעצבנות ש”טבע עצמו הוא הרי הבְנַייה חברתית!”, והיסטוריונים כלכליים יזכירו כי תהליך ההיפרדות של האדם מהטבע החל כבר במהפכה החקלאית, לפני 10 עד 12 אלף שנה.

בכל אחת מן הטענות הללו יש גרעין של אמת. אבל כדי לקרוא את הסיפור ההיסטורי שמציג היקל בצורה המיטבית, צריך לזכור שהוא אנתרופולוג. ככזה, הוא איננו מתמקד במבנֵי העל החברתיים וביחסי כוח, אלא עוקב אחר השינוי של המבנים המיקרו-חברתיים והקהילתיים. וכך, כשהוא מצויד בכלים מתודולוגיים המאפשרים לו לזהות את השינוי שחל ביחסי האדם-טבע על פני תקופות קצרות יחסית, בנות מאות שנים – היקל מצליח לשכנע אותי שאותו תהליך שהחל לאחר מגפת הדבר והסתיים עם התגבשות המשטר הקפיטליסטי המוכר לנו כיום, אכן גרם לשינוי מהותי ביחסי האדם-טבע.

נקודת המפנה שהביאה לתחילת ההתגבשות של הקפיטליזם העכשווי היתה מקרית. במאה ה-14 פשתה באירופה מגפת המוות השחור וכתוצאה ממנה הצטמקה אוכלוסיית היבשת בכ-30 עד 50 אחוז. התמורה החדה הובילה למרידות תכופות ברחבי אירופה שבתורן הביאו לעלייה דרמטית ברווחתם של האיכרים – השכר הוכפל ובאזורים מסוימים אף שולש (ויותר מזה), מחירי הקרקעות ירדו, התזונה השתפרה. זה לא בכדי שהיסטוריונים מתארים את התקופה שבין 1350 ו-1500 כ”תור הזהב” של מעמד הפועלים האירופי.

השיפור ברווחה של האיכרים הועיל להם בטווח המיידי. כפועל יוצא, העלייה בעלות העבודה היוותה חסם בתהליך הצבר ההון. האצולה, שנפגעה מכך, , ואשר השתמשה בעוצמה הפוליטית שבּה החזיקה כדי להסירו. היא עשתה זאת, בין היתר, באמצעות שינוי חקיקתי שמיסד את הבעלות על הקרקע וזכה לכינוי “תנועת הגידור” (enclosure): הפיכת כלל האדמות שהיו עד אז חסרות בעלים (commons) לרכוש פרטי. האיכרים שסולקו מהאדמות נותקו מהסביבה הטבעית שקיימה אותם וברוב המקרים מצאו עצמם, כעבור זמן קצר, בסביבה אורבנית חדשה שבּה העבודה בשכר היתה אמצעי הקיום האפשרי היחיד. מבחינת היקל, הרגע הזה, שבו נוצר שוק העבודה, הוא לידתו של הקפיטליזם.

שוק העבודה הוביל בתורו להתייעלות תהליכי הייצור; אלה הגדילו בתורם את היקפי הייצור; וכעת התוצרת ההולכת וגדלה חיפשה לה שווקים חדשים להתפשט אליהם, מחוץ לאירופה. התשובה לחסם הזה – הגלובלי באופיו, הפעם – היתה קולוניאליזם. כמו במקרה של תנועת הגידור, גם כאן נעשה שימוש באמצעים אלימים, בעיקר גזל וכיבוש, כדי לייצר את התנאים להמשך תהליך צבירת ההון; וכשם שתנועת הגידור לא הותירה לבני האדם ברירה אלא לפנות לשוק העבודה כדי לקיים את עצמם, כך הקולוניאליזם הפך את הקולוניות תלויות בייצוא חומרי הגלם ובייבוא של מוצרי צריכה מהמדינות המפותחות. בחשבון אחרון, התלות הזאת הבטיחה את יציבותו של המשטר הקפיטליסטי ואף את התרחבותו.

צודקים האומרים שהקפיטליזם העולמי-הגלובליזציה- הוא דווקא המוסד שאִפשר למדינות המתפתחות ולתושביהן לשפר את מצבם, אבל מה שהם מחמיצים, זה את אופיו הדיאלקטי של ההיגיון הקפיטליסטי עליו מצביע היקל: הקפיטליזם מייצר באמצעים פוליטיים (כוח, הכפפה ואלימות) את הבעיות (עוני, אי שוויון וניצול) אשר מנגנון השוק אמור לפתור. במובן זה, כל עידן קפיטליסטי מוצדק בדיעבד כפתרון לבעיות שהוא עצמו יצר.

* * * 

במאה ה-20 המערכת הקפיטליסטית העולמית נתקלה בשני אירועים מרכזיים שהיוו חסמים להמשך תהליך והצמיחה: השפל הגדול בשנות ה-30 ומשבר האינפלציה בשנות ה-70. היקל לא דן בשפל הגדול, וחבל. העיסוק בו דווקא יכול היה להדגים היטב את טענתו שפרדיגמת הצמיחה המתמדת משותפת הן לשמאל החברתי והן לימין הכלכלי. מדיניות הניו-דיל סימנה מפנה בכיוון ההתפתחות של המשטרים הקפיטליסטים מאז המהפכה התעשייתית, והיא בישרה את תחילת התגבשותו של קפיטליזם מסוג חדש שבמרכזו עמדה המדינה באמצעות מדיניות קיינסיאנית ותקציבי רווחה. במסגרת המשטר הקפיטליסטי החדש, ממשלות התערבו בכלכלה באמצעים שונים והגבילו והסדירו את כוחות השוק באופן שהיטיב עם העובדים וצימצם את האי-שוויון. אולם, המשטר החדש עדיין פעל במסגרת אידיאולוגיית הצמיחה. כלומר, בעידן שלאחר הנין-דיל ועד שנות השבעים אומנם השתנו יחסי הכוח המעמדיים, אך מערכת היחסים שבין האדם והטבע לא השתנתה.

בשנות ה-70 חסם הצמיחה נבע מהעלייה בשכר במדינות המפותחות ומהעלייה במחירי האנרגיה, והוסר הפעם באמצעות מדיניות ניאו-ליברלית: ממשלות החלישו את ארגוני העובדים, הורידו את השכר הריאלי ואימצו מדיניות מאקרו-כלכלית המצמצמת את ההוצאה הממשלתית. במקביל, הוסרו חסמים על תנועות של סחורות, שירותים והון. כתוצאה מכל אלה השתנה דפוס חלוקת העבודה הגלובלית: המדינות המפותחות התמקדו בפעילויות יצרניות המאופיינות בפריון ושכר גבוהים, והמפתחות בפעילויות יצרניות הממוקמות במורד שרשרת הערך ומקנות ערך מוסף נמוך יותר. חלוקת העבודה הגלובלית החדשה חתכה בעלויות הייצור ושיעורי הצמיחה גדלו. אולם המחירים החברתיים והאקולוגיים של הסדר הכלכלי החדש היו – ועודם – כבדים.

בנקודה זו עולה כמו מאליה השאלה: האם יש גבול לצמיחה המתמדת? האם יגיע רגע מסוים שבו המחיר של הסרת חסמי הצמיחה ייתפס בעיני הרבים כבלתי מוצדק? בקיצור, האם יגיע רגע שבו נגיד: “די!”?.

הקושי להגיד “די!”, חשוב לזכור, הוא מבני. כמו הפרח בסרט “חנות קטנה ומטריפה”, המכונה הקפיטליסטית דורשת משאבים הולכים וגדלים כדי לשמור על יציבותה. שכן במשטר המבוסס על צמיחה מתמדת, כמעט כל השחקנים תלויים בהאצתה: המעסיקים זקוקים לרווחים כדי להחזיר הלוואות, העובדים זקוקים לתעסוקה, נותני האשראי זקוקים לנוטלי אשראי, המדינה זקוקה לתקבולי המסים. האטת המכונה לא יכולה להעשות אלא בצורה של משבר. במדעי החברה קוראים לכך מנגנון קיבוע (Lock-In Mechanism): מצב שבו חברה מקובעת לחוקי משחק מסוימים, גם אם הם אינם משרתים את האינטרסים ארוכי הטווח שלה.

השאלה המרכזית שעולה מתוך דיון האנטי-צמיחה כולו היא, לפיכך, האם ניתן לפרק את מנגנון הקיבוע של הצמיחה המתמדת, ואם כן, מה יהיה המחיר של תהליך כזה.

*  *  *

את התשובות האפשריות לשאלה זו ניתן למקם לאורך ציר הנמתח בין שתי תפיסות קיצון. האחת גורסת שמאחר שהאינטרס ארוך הטווח של מרבית תושבי הכדור דורש מעַבר למדיניות של אנטי-צמיחה – לא יהיה צורך באמצעים של כפייה כדי לבצע את השינוי, שממילא גם יוביל לדמוקרטיזציה עמוקה יותר. עמדת הקיצון השנייה גורסת כי הטמעת מדיניות אנטי-צמיחה תהייה כרוכה בצעדים כה רדיקליים, עד שיחייבו שימוש באמצעי סמכותניים ואנטי-דמוקרטיים כדי לכפות אותם על בני האדם.

פחות זה יותר הוא כתב-תמיכה באפשרות הראשונה. “כדי שהמאבק שלנו למען כלכלה אקולוגית יותר יצליח”, כותב היקל, “אנחנו חייבים לנסות להרחיב את הדמוקרטיה בכל מקום אפשרי”. היקל טוען באופן משכנע למדי שהדחף לצמיחה בלתי פוסקת מגיע מתאגידים ומהאליטה הכלכלית. לכן, לדידו, כל מה שצריך כדי להוציא לפועל מדיניות של אנטי-צמיחה הוא להעביר כוח מן המעטים אל הרוב באמצעות הרחבת הדמוקרטיה.

היקל מציג ראיות לפיהן קיימת תמיכה רחבה במדיניות של אנטי-צמיחה, וממצאים לפיהם מדיניות אנטי-צמיחה לא תִפגע במעמד הבינוני ואף תשפר את מצבו. איך? על ידי מעבר לשבוע עבודה מקוצר שילווה בחלוקה שוויונית יותר של היצע המשרות. במילים אחרות, הוא מציע תרופה למשבר האקלים שלא רק תרפא את המחלה, אלא גם תהייה ערבה לחיך. גן העדן האבוד נמצא מבחינתו ממש מעבר לפינה. את החזרה לטבע הוא מדמיין כטיול לאתר אקזוטי:

נסו לדמיין. אנשים המסתמכים על כלכלת קיום באזורים הכפריים בקוסטה ריקה נהנים מחיים ארוכים ובריאים יותר מאנשים בכלכלות העשירות ביותר בכדור הארץ. בצפון אמריקה ובאירופה יש אולי כבישים מהירים וגורדי שחקים ומרכזי קניות, מכוניות ובתים ענקיים ומוסדות יוקרתיים – שכולם סימנים ל’קדמה’. ועם זאת, דבר מכל אלה לא נותן להן יתרון, ולו זעיר, על דייגים וחקלאים בניקויה בכל מה שקשור למדד העיקרי של קדמה אנושית אמיתית. הנתונים הולכים ומצטברים. שוב ושוב, אנחנו רואים שהתמ”ג-עודף, המאפיין את המדינות העשירות ביותר, אינו מביע עמו שום יתרונות בכל התחומים החשובים באמת”.

אם מדיניות של אנטי-צמיחה היא אינטרס של הרוב, והיא גם תשפר את השוויון, מדוע לא מאמצים אותה במדינות הדמוקרטיות? על כך עונה היקל כי המשטרים הדמוקרטיים לכאורה במערב אינם דמוקרטיים למעשה משום שהם מופעלים על-ידי “הכסף הגדול”. ארה”ב, הוא אומר, “דומה לפלוטוקרטיה יותר מכפי שהיא דומה לדמוקרטיה”.

היקל, אם כן, עובר בהדרגה מעיסוק בבעיית האקלים, לטיפול בסוגיות הפוליטיות המזוהות עם הביקורת המוכרת כנגד המשטר הקפיטליסטי. “ליבה האמיתי של הכלכלה הפוסט-קפיטליסטית”, דורשת “קיצור שבוע העבודה, צמצום אי-השוויון והרחבת הנכסים הציבוריים”. כל אלו הם אינטרס מובהק של רוב הציבור, ולכן מדיניות של אנטי-צמיחה תהא תולדה ישירה של הרחת הדמוקרטיה.

עד כמה משכנעת הטענה כי התמודדות עם משבר האקלים באמצעות מדיניות של אנטי-צמיחה תהווה גם פתרון לבעיית האי-שוויון והיא תשפר את הרווחה של רוב המוחלט של הציבור? התשובה שהיקל מציע לשאלה זו היא פשוטה וברורה: התשובה לבעיות היסודיות של הקפיטליזם נמצאת על השולחן. הסיבה היחידה שמדינות מערביות אינן מאמצות אותה היא אחת: המבנה הפוליטי הלא-דמוקרטי של הדמוקרטיות המערביות והעוצמה של התאגידים והמאיון העליון.

זוהי לדעתי החמצה של הספר. מושג האנטי-צמיחה ילך ויעשה מושג מפתח בשנים הבאות. פחות זה יותר יכול היה להניח את התשתית לעיסוק בשאלות הקשות הנובעות מהפוליטיקה של האנטי-צמיחה. כשלעצמי, לא השתכנעתי שניתן להוציא לפועל מדיניות של אנטי-צמיחה מבלי לפגוע ברמת החיים של המעמד הבינוני וממילא גם לא בטענה שניתן לגרום למפנה שבנדון באמצעים דמוקרטיים ובצורה הרמונית. זו מבחינתי ההחמצה הגדולה של הספר. מעבר למשטר של אנטי-צמיחה יהיה כרוך בזעזועים ושינויים עמוקים במרקם החברתי ובמערכות הפוליטיות. במקום להתמודד עם שאלה כיצד תתמודד החברה האנושית עם המתח בין השאיפה האנושית הנוכחית לשיפור מתמיד של חיינו ובין הצורך להגביל אותה כדי להתמודד עם משבר האקלים, היקל עוקף אותה.

המסר שהוא מעביר הינו ש”אתה הקורא” לא תיפגע ממדיניות האנטי-צמיחה. הנטל ייפול על כתפיהם של “האחרים” – לאמור, העשירים. האסטרטגיה הזו עלולה להפוך לחרב פיפיות, שכן היא לא מכינה את הקוראים לכך שהם ייאלצו להקריב משהו חשוב להם כדי להציל את כדור הארץ ואת הדורות הבאים. באופן רחב יותר, האסטרטגיה הזו אינה מכינה את הציבור לפגיעה שהם או ילדיהם צפויים לספוג.

* * *

ההשוואה בין פחות זה יותר לספרים אחרים בסוגת ביקורת הקפיטליזם מגלה שהייחוד שלו טמון בהתמקדות בפילוסופיה ובאנתרופולוגיה של מושג הצמיחה. היקל ממשיג את הבעיה – ואת הפתרון – במונחים של אופן ההוויה (being) האנושית בטבע. הוא מציע לנטוש את תפיסת העולם הדואליסטית המניחה הפרדה בין האנושי והטבעי וממסדת אותה, ולאמץ במקומה תפיסת עולם אנימיסטית.

החלק הזה הוא הקשה ביותר לעיכול, אבל לדעתי גם המוצלח והחשוב ביותר בספר, והייתי מנחש שהוא גם היה המניע המרכזי לכתיבתו. ליברטריאנים וסוציאליסטים כאחד יתקשו להתמודד עם טיעונים המצדיקים את מודל כלכלת הקיום, על בסיס הטענה הביולוגית הגורסת ש”עצים לא רק קשורים זה לזה. הם קשורים כך גם איתנו“.

ובאמת, קל לפטור את הגישה האנימיסטית שמציע היקל כניו-אייג’יוּת נאיבית, אבל היה לי חשוב דווקא לא לקרוא את הספר מנקודת המבט של “הקורא הביקורתי” המתמקם באזור הנוחות האינטלקטואלי שלו ומצפה מהספר שישכנע אותו לצאת משם. במקום זאת, נקטתי בגישה ההפוכה: ראיתי בספר הזמנה להסתכל על המציאות הכלכלית שלנו מנקודת מבט אחרת, ואז לשאול את עצמי איך הדברים נראים משם. התרגיל המחשבתי הזה הוביל אותי למסקנה מפתיעה: הספר, סברתי, לא הולך רחוק מספיק עם הפוטנציאל הרדיקלי שלו.

הפילוסופיה האנימיסטית, המניחה רציפות בין האנושי והטבעי וממילא גם תלות ביניהם, דורשת מאיתנו להעניק לאדם ולטבע מעמד אונטולוגי, משפטי ומוסרי דומה. תפיסת העולם הזאת מאתגרת את אחת מהנחות היסוד של הציוויליזציה האנושית: ההנחה כי האדם נמצא במרכזו של הקיום ומכאן שחיי אדם יקרים מחייה של חיה, לא כל שכן מקיומו של הטבע. על פי תפיסת העולם האנימיסטית היחסים בין טורף לנטרף אינם ביטוי ליחסי שליטה בנוסח “חוק הג’ונגל” אלא להרמוניה. “מעשה הטרף מתגלה כעניין של איזון ושיווי משקל יותר מכל דבר אחר”, כך היקל. השאלה שיש אפוא לשאול היא, מה היחס שנגזר מתמונת העולם הזאת לגבי מצב שבו חיה טורפת אדם? האם גם אירוע כזה הוא ביטוי להרמוניה של יחסי האדם והטבע?

זה סוג השאלות שפחות זה יותר מתחמק מלדון בהן. תחת זאת, הספר משווק את מדיניות האנטי-צמיחה באריזה פרחונית, נעימה ואף הייתי אומר בורגנית. אם הוא יצליח לתרום לחדירת רעיונות האנטי-צמיחה – גם אם בגרסתם המרוככת – לשיח הציבורי, דיינו. מה עוד שהוא עושה עבודה מצוינת במיקוד תשומת הלב במקורו של משבר האקלים: אופן ההוויה של האדם. משבר האקלים הוא בראש ובראשונה משבר הקפיטליזם ומשבר הקפיטליזם נובע מניתוק האנושי מן הטבעי; התמודדות בריאה איתו, חזקה עליה שתכלול שינויים באופן ההוויה של האדם. זהו מושג חמקמק שאי אפשר לעסוק בו במסגרת הדיסציפלינות הנוטות לרציונליזם ואמפיריציזם – הכלכלה, מדע המדינה ואפילו הסוציולוגיה – ואילו היקל, בניגוד למרבית שגריריהן באקדמיה, עושה עבודה חשובה בהצבתו על סדר היום הציבורי.

.

פרופ’ אריה קרמפף הוא היסטוריון של הכלכלה מבית ה

Leave a Comment

Beyond Comparativism: Israel’s Welfare History in a Non-European Comparative Perspective – An Aricle

Happy to share with you my recent article on the limits of comparativist research methods, when they applied to late-developing economies such as Israel. In a nutshell, the article explains why Esping-Andersen’s theory of welfare is not able to explain the dynamic of welfare state formation in Israel. In one sentence, the theory’s scope conditions are not satisfied by the Israeli case. The article argues that inter-class conflict theories are not applicable to Israel because Israel is a small open economy, and therefore intra-class conflicts are more dominant than inter-class conflicts. Based on my previous article on the topic, I argue that the welfare state in Israel was the victory of the middle-class rather than of the working class.

This article critiques Esping-Andersen’s class-based theory of welfare regimes, demonstrating that the theory’s scope conditions are not fulfilled by the Israeli case during the country’s first three decades. It traces the transition of Israel’s welfare regime and the consolidation of its welfare state in the 1970s. Based on historical analysis, the article points out two incongruities between Esping-Andersen’s theory scope conditions and the case of Israel. Further, it argues that the transformation of Israel’s welfare regime can be better explained by institutional historical theories that highlight the impact of the production regime on welfare and the significance of conflicts between high-skilled and low-skilled workers.

Leave a Comment

Implications of Post-Keynesian Economics for the Study of Growth Models in the Global North and South | Workshop

On September 9 2021 we would hold the Second Workshop of the Growth Models in the Global South Network.

See the Call for Paper here and the program to the workshop here.

The workshop opens with the keynote lecture by Prof. Engelbert Stockhammer (King’s College London) on Post-Keynesian Economics, Comparative Political Economy and Growth ModelsProf. Engelbert Stockhammer, King’s College London.


Twenty years after the publication of the volume on Varieties of Capitalism (VoC), which became a seminal paradigm in the field of Comparative Capitalism (CC), it seems as if its dominance is challenged by a new comparative paradigm, which focuses on countries’ Growth Models (GM). Yet, as an emerging research frontier in CC, various questions about the use of the GM in comparative research remain unresolved, particularly for countries in the Global South. Our workshop seeks to address those questions.

The theme of the workshop revolves around three key issues:

  • First, whereas the GM literature is centered on the demand-side analysis (in distinction to the VoC, which is centered on the supply-side), its exact foundation in post-Keynesian scholarship still is contested. Our workshop seeks to contribute to current attempts to bring Post-Keynesian Economics (PKE) into the CC research agenda. This will be done through sharpening definitions and concepts, operationalization of growth models, demand and growth regimes, and their measurement.
  • Second, the Post-Keynesian Growth Model approach (PK-GM) brings to the fore the interaction between domestic features of a country’s GM and its external features. Given that exports can be a crucial source of demand, an analysis of a country’s GM cannot put aside the international environment. Therefore, there is a need to build bridges between CC theories and IPE theories. This will be done by offering middle-range theories or mechanisms that explore causal links between a country’s GM and interactional factors such as flows, institutions, and structures.
  • Thirdly, following the previous aspect, we are also interested in the application of the GM theory to different types of countries. We would like to understand how structural features of the economies determine the GM. Here, we refer to features such as the country’s level of development (advanced, emerging or developing) and to its size (large or small). Also, countries in the global south face specific constraints in the international financial system and in global value chains. How do these shape national growth models and how they differ from those in advanced economies? Generally speaking, we will be interested in exploring variations of GM between the Global North and the Global South.

Program: Implications of Post-Keynesian Economics for the Study of Growth Models in the Global North and South: Theoretical and Methodological Challenges

Opening Remarks by Arie Krampf

Keynote Lecture

Post-Keynesian Economics, Comparative Political Economy and Growth Models.
Prof. Engelbert Stockhammer, King’s College London

Panel 1: Growth model and the Global System (1)                                            

Financialization and macroeconomic regimes in emerging capitalist countries before and after the Great Recession.
Ümit Akcay, Eckhard Hein and Benjamin Jungmann

American Financial Hegemony, Global Capital Cycles, and the Macroeconomic Growth Environment.
Heather Ba and William Kindred Winecoff

Subordinate financialised capitalism in Emerging Capitalist Economies
Bruno Bonizzi, Annina Kaltenbrunner and Jeff Powell

Panel 2: Growth and Social Blocs

Can coalitions produce social blocs? Making sense of changes in development growth models in the Global South
Antônio Botelho and Moisés Balestro

Growth Models in Emerging Capitalist Economies
Daniel Mertens, Andreas Nölke, Michael Schedelik, Christian May, Tobias ten Brink, and Alexandre de Podestá Gomes

Revitalizing Growth: Labour’s Role in the (Re)Formation of Israel’s Growth Model
Assaf Bondy & Erez Maggor

Panel 3: Growth models in small states

From consumption-led to export-led growth: the case of institutional complementarity in the Baltic States
Marius Kalanta

A Mercantilist Export-Led Growth Model as Economic Statecraft: The impact of geopolitics on Israel’s growth models
Arie Krampf

Does internal devaluation boost export-led growth? The political economy of growth models in Greece and Portugal
Konstantinos Myrodias

Viet Nam’s trade-led growth, balance of payments and macro resilience 
Elodie Mania, Arsène Rieber and Tran Thi Anh-Dao

Panel 4: Growth Models and the Global System (2)

Growth theory and the growth models perspective: insights from the supermultiplier.
Guilherme Spinato Morlin, Nikolas Passos and Riccardo Pariboni

Global capitalist accumulation and growth models                 
Thomas Kalinowski and Robert Pauls

Concluding remarks                                    

Leave a Comment