מה רוצים העובדים? מאמר

בגדול, יש שתי גישות שמסבירות חקיקה חברתית, ובפרט ביטוחים חברתיים. האחת מתמקדת בכוחם של ארגוני העובדים, והשנייה גורסת כי חקיקה חברתית היא תוצאה של קואליציה מעסיקים ועובדים בענפים מסויימים ושל גורמים ממשלתיים שמאמינים שחקיקה חברתית תתרום לצמיחה.

במאמר זה שיתפרסם לאחרונה, בדקתי איזה משתי התיאוריות מסבירה טוב יותר את חקיקת חוק ביטוח אבטלה בישראל. הממצאים הפתיעו גם אותי. מסתבר שחקיקת חוק ביטוח אבטלה בישראל הייתה פרוייקט ליברלי שקודם על-ידי הימין הכלכלי ועל-ידי גופים שקידמו גם את הליברליזציה של המשק הישראלי. .


Image result for WHAT do the workers want




מאז שנות החמישים ועד חקיקת חוק ביטוח אבטלה ב-1972, חוק ביטוח אבטלה היה רעיון שקודם על-ידי כוחות מהימין הכלכלי: מפלגות הימין הליברלי-לאומי בכנסת, בנק ישראל, והפלגים הימנים במפלגת העבודה וההסתדרות. השמאל החברתי בישראל–מפלגות השמאל וכן ההסתדרות–התנגד לביטוח אבטלה.

יש כל מיני הסברים להתנגדות של השמאל. יש שמזכירים את הנושא של “אידיאולוגית הפרודוקטיביות” ויש שמסבירים כי העבודות היזומות אפשרו לממסד המפא”יניקי לשלוט טוב יותר בכוח העבודה. רוב ההסברים הללו עושים עוול לשמאל החברתי בשנות השישים.

לשמאל היו סיבות אידיאולוגיות טובות להתנגד לביטוח אבטלה. שכן, הייתה הבנה שחקיקת חוק ביטוח אבטלה, נועדה, בין השאר, לאפשר לממשלה לנטוש את המדיניות של תעסוקה מלאה ולנקוט במדיניות של מיתון מתי שצריך. השמאל הבין, שהמשמעות של ביטוח אבטלה היא נטישה של אחריות המדינה לתעסוקה.

למעשה, חקיקת חוק ביטוח אבטלה הייתה השלב השני של תהליך “הליברליזציה הראשונה” של הכלכלה הישראלית בשנות השישים, שהתרחשה, בין השאר, לאחר הקמת השוק האירופאי המשותף. שני המהלכים–ליברליזציה וחקיקת ביטוחים חברתיים–פגעו בעובדים החלשים, הבלתי מקצועיים, והביאו לנסיקה של המעמד הבינוני הישראלי.

פרטים נוספים במאמר.

A review of “The Israeli Path to Neoliberalism” by Assaf Zimring

A review of my book, The Israeli Path to Neoliberalism: State, Continuity Change (Routledge, 2018) has just been published in the Israel Studies Review, written by Assaf Zimring. The review can be downloaded here.

I think the review captures very nicely two core arguments of the book.

First, the argument regarding the primacy of the state preferences in economic policymaking:

The core premise of Krampf’s framework is that the economic policy of the Israeli state (and before it that of the pre-state Zionist institutions, especially the World Zionist Organization) has always put state goals and preferences first and economic ideology, at best, second. To be clear, this is not just a tautological claim that whatever the state does must reflect the state’s preferences. It is the claim that attaining national goals, be they the creation of a nation-state or achieving economic independence to gain diplomatic maneuvering space, should override lofty economic ideals.

And the second argument relates the role of policy paradigms in the economic history of Israel:

Krampf makes his framework very clear by dividing Israel’s economic history into four periods, each defined by an overarching paradigm: the agrarian paradigm (from the early 1930s to the late 1940s or early 1950s), which focused on increasing the agrarian capacity of Jewish communities in Israel; the paradigm of rapid development (between the early 1950s and the mid-1960s), which focused on absorbing a large Jewish popula-tion into the newly created state; the paradigm of economic independence (from the mid-1960s to the mid-1980s), which focused on minimizing dependence of the Israeli economy on foreign economies; and the self-explanatory paradigm of neo-liberalism (from the mid-1980s to the pres-ent). The book also contains an interesting tangent about the history of the Bank of Israel and a more general treatment of the topic of central banking in late-developing countries.

Zimring, however, presents a critic of the argument in my analysis of Israel export-led growth strategy in since the 1990s. While he agrees that Israel has managed an export-led model, he argues that this model is wrong: “A larger exporting sector makes a country more integrated with the world and thus more susceptible to outside pressure.”

The question regarding the logic of Israel growth strategy, is at the core of one of my current research project.

See also the reviews by Asher Schechter and by Sai Englert.



הסלמת מלחמת הסחר

אני יודע שזו לא השאלה הראשונה ששאלתם את עצמכם הבוקר, מה קורה עם מלחמת הסחר בין ארה”ב וסין. אבל סתם שתדעו, אם עבר לכם במקרה בראש, היא מסלימה.

איפה הדברים עומדים. תסכלו בתמונה: היקף הייצוא הסיני לארה”ב הוא של כ – 540 מיליארד דולר. במהלך השנה האחרונה טרמפ הגדיל את המיסוי על הסחורות האלו ב- 250 מיליארד, כלומר העלה את מחיר הסחורות הסיניות בארה”ב בכ-50 אחוז. מנגד, הייצוא האמריקאי לסין צנוע בהרבה, בהיקף של 120
מיליארד, והמיסוי העודף עליו כמעט מכפיל את מחיר המוצרים האמריקאיים בסין



No photo description available.

אז אפשר לראות כאן מדוע טרמפ בטוח שסין תשבר קודם. התלות של סין בייצוא לארה”ב גדולה מהתלות של ארה”ב בייצוא שלה לסין, ולטרמפ יש עדיין כדורים במכסנית המיסוי. הסינים מיצו את עצמם בתחום הזה.

אבל יש לזה גם צד שני. אמריקה היא חברה דמוקרטית. יותר קשה לה לשאת את העלות של המלחמה הזו. הסקטור בחברה האמריקאי שנפגע הכי קשה עד כה הוא החקלאות, והם כבר מרימים ראש ודורשים שינוי. בתגובה, טרמפ ארגן לחקלאים תוכנית חילוץ בהיקף של 12 מיליארד דולר. כמובן שהעלות הזו תיפול על משלמי המיסים.

בנוסף, עוד נקודה כואבת לאמריקאים, היא כמובן עליית המחירים. דווקא בגלל ההיקף המשמעותי של סחורות סיניות שנכנסות לארה”ב, מלחמת הסחר תוביל לעליית מחירים בארה”ב. לפי אחד המחקרים מדובר על גידול של 2300 דולר לשנה למשפחה. גם אם לוקחים את המספר הזה עם קמצוץ של מלח, ניתן להעריך, שעליית מחירים מסויימת תתרחש.

אבל הקטע המעניין הוא, שמלחמת הסחר עלתה דרגה השבוע. עד עכשיו עוד יכולנו להגיד, טוב, זה לא ממש מלחמת סחר. זה בעצם פרוטקציוניזם, מדיניות פיתוח או החזרת מקומות עבודה לארה”ב. לא עוד. טרמפ הכריז השבוע על הכנסת החברה הסינית הווואווי (או איך שלא כותבים את זה בעברית, Huawei ) ל”רשימה שחורה” מסיבות של ביטחון לאומי. מה שאומר שחלים עליה מגבלות קשות של עשיית עסקים בארה”ב ועם חברות אמריקאיות. גוגל, שמספקת לסמרטפונים של הווואווי את מערכת ההפעלה, הכריזה על הפסקת ההתקשרות איתה בקרוב. חברות אמריקאיות שפועלות בסין מחכות בחיל ורעדה לתגובה הסינית.

אז זה מה שקרה בזמן שישנתם

וכאן בגרסת הפייסבוק.

אז זה מה שקרה בזמן שישנתם.

דעיכתו של המערב: על הסלמת היחסים בין ארה”ב טרמפ וגרמניה של מרקל

בעוד תשומת הלב הבינלאומית נתונה למלחמות הסחר בין ארה”ב וסין, מתרחש שינוי נוסף ביחסי הכוחות הבינלאומיים, שהוא לא פחות חשוב ולבטח יותר מעניין. כוונתי להסלמה של המתח בין ארה”ב של טרמפ לגרמניה של מרקל.

הנושא עלה השבוע על הפרק לאחר שמייק פומפיאו, מזכיר המדינה, ביטל ביקור עם מרקל במהלך סיבוב באירופה. המתח בין שתי המדינות הוא נושא מתמשך, שמאפיין את עידן טרמפ, אבל לא בטוח שהוא יעלם כאשר טרמפ יעזוב את הבית הלבן.

ההיסטוריה של היחסים הללו ידועה: הכיבוש האמריקאי של מערב ברלין, תוכנית מארשל, הנאום המפורסם של קנדי בברלין, וכמה עשרות שנים מאוחר יותר הנאום של אובמה. ההשפעה של ארה”ב על עיצוב המערכת הפוליטית והתרבות הפוליטית המערב-גרמנית עצומה. מאז שנות התשעים של המאה הקודמת, לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי ואיחוד גרמניה, שתי המדינות היו הציר המרכזי שהחזיק יחד את מה שאנחנו קוראים לו “המערב”.

טרמפ, כפי הנראה, אינו רואה “במערב” נכס אמריקאי. מאז מינויו, הוא שם את גרמניה על הכוונת. בהזדמנויות שונות איים למסות רכבים מתוצרת גרמנית, כתגובה למאזן המסחרי הגרמני החיובי (והאמריקאי השלילי, ראו תמונה). טרמפ גם דרש מגרמניה להגדיל את התרומה שלה לתקציב הביטחון של נאטו, בטענה שגרמניה היא טרמפיסטית, נהנית מההגנה של נאטו, ואינה נושאת בנטל.

לגבי נושא נאטו, צריך לזכור כאן שאחת הסיבות לתרומה הצנועה של גרמניה לתקציב של נאטו, נובעת מהדרישה שגרמניה תשאר פציפיסטית. כלומר, הרעיון הבסיסי היה שלגרמניה לא תהייה יכולת להגן על עצמה, ולא יכולת התקפית. ספק אם טרמפ מודע לכך.

הטינה ממשל טרמפ נובעת גם מהרושם שגרמניה אינה תומכת מספיק באינטרסים האמריקאים במזרח. גרמניה מעורבת בפרויקט ענק של בניית צינור גז נוזף שיוביל גז רוסי לגרמניה (ראו מפה). הפרוייקט – Nord Stream 2 – יגדיל את התלות של גרמניה ברוסיה, טענו האמריקאים. מדינות כמו פולין ואוקראינה רואות בפרוייקט בגידה של ממש מצידה של גרמניה.

סיבה נוספת למתח הגובר בין גרמניה וארה”ב היא החלטה של גרמניה לשתף את חברת התקשורת ההסינית Huawei בפרוייקט ה-5G שלה, וזאת לאחר בקשה מפורשת מצידה של ארה”ב לא לעשות זאת, על בסיס של בטחון לאומי.

אז להתבטאויות של טרמפ נגד גרמניה יש סיבות שמקבלות חיזוק גם מצד המומחים והחוקרים העוסקים בנושאים הללו. הרושם הוא, שמדיניות הסחר של גרמניה, כמו גם הכרעות של גרמניה בנושאים גיאופוליטיים, לא לוקחים בחשבון את האינטרסים והצרכים של מי שהיו יכולות להיות בנות הברית שלה. גרמניה, הייתי אומר, ניתנת לתיאור כהגמון בעל כורחו. גרמניה צברה כוח כלכלי עצום, אך היא מסרבת להכיר בעוצמה הזו שלה.
המדיניות הזו, נותנת לטרמפ הזדמנות ליישם מדיניות, שאולי היה רוצה ליישם בלי קשר להתנהלות הגרמנית.

אחת השאלות שרבים שואלים היא האם ההתרחקות בין שתי בנות הברית שיחד עיצבו את המערכת הבינלאומית בעשורים האחרונים, היא זמנית והדברים יחזרו למסלולם לאחר שטרמפ יעזוב את הבית הלבן. אני מאמין שמדובר בארגון-מחדש של הזירה הבינלאומית, שבמהלכו נראה שהברית הטרנסאטלנטית שעיצבה את העולם מאז מלחמת העולם השנייה הולכת ומתפוררת.

כמה מן המקורות:

https://www.ft.com/con…/8f87c03c-93dc-11e8-b67b-b8205561c3fe

https://www.ft.com/con…/e9a49e8c-852c-11e8-a29d-73e3d454535d

https://www.ft.com/con…/f774d65e-84db-11e8-96dd-fa565ec55929

https://www.politico.eu/…/the-donald-trump-angela-merkel-d…/

https://www.politico.eu/…/us-ramps-up-pressure-on-berlin-o…/